השנה היא 1970, 46 שנים דהרו להם ביעף,התקופה מלחמת ההתשה אשר עיצבה את מלחמת הגנרלים של מלחמת יום כיפור ,ובר לב חורט בדם את הפחד מפני מגע עם האויב..ומוליד מחדש את קו מז'ינו בקו מעוזי התעלה ומכניס את צה"ל לתורת לחימה חדשה לחימה סטטית בתוך בונקרים שאינם עומדים בפני ההפגזות !!!
היום 10 יוני 1970 המבצע "ויקטוריה" חציית התעלה ותקיפת כוחות אויב
הכוח המבצע "סיירת שקד".
מבצע "ויקטוריה" לחציית תעלת סואץ בעשרה ביוני 1970 הדגים פומבית את "מלחמת הגנרלים" במטכ"ל - שליוותה את מלחמת ההתשה כשהכוחות עסקו עדיין בניתוק מגע ממערב לתעלה, תדרך הרמטכ"ל בר-לב את העיתונאים על כישלון המבצע למי שרוצים - "ויקטוריה" היה "בקרוב" למלחמת יום הכיפורים, שממנה ואילך מכתיבה החרדה מפני קרבנות את המדיניות הישראלית, ומדכאת אותה
התדרוך בא על רקע צדקנותו הנכשלת של הרמטכ"ל בר לב. והפחד שלו מכניסה לקרב דינמי ויצירת מגע עם האויב .התוצאה המצרים מפסיקים לנוע בגזרה עם רדת החשכה מפחד התקלות בכוחותיו הנעים בשטחה. חודשיים מאוחר יותר מלחמת ההתשה מגיעה לקיצה ...!!
ליל ה-10 ליוני מתחיל עם אש תופת על כוחותינו שהתגלו בעת חציית התעלה עם סירות זודייק והפשיטה נמשכת ע"פ מיטב המסורת של לוחמי שקד לחתור למגע ולהשיג את היעד ..
והמגע נוצר בגל הראשון יש לנו נפגעים וביניהם חברי הטוב יונתן אשר תוך ההמולה והכדורים השורקים מבקש ממני מנשה תשמור על עצמך ואני לא רוצה לפגוש אותך והוא מפונה לתאג"ד .
כחצי שעה מאוחר יותר אני מאייש את חוד הכוח ולפתע מגיע רגע שמעולם לא רציתי לזכור אותו ו/או לעסוק בו..
נשמע פיצוץ אדיר החושך נקרע והכל מואר כבאור יום. אני מוצא את עצמי הרחק
מהחוד שוכב על שפת מימי תעלת המים המתוקים שלאורכה נענו. ברור לי שאיבדתי את הכרתי בשלב כל שהוא .אך המחזה שנגלה לעיני מעביר בי צמרמורת והריח הנורא של בשר חרוך שעולה מהרגל השמאלית שלי .בשלב זה עדיין לא ברור לי שאני פצוע קשה. מעיף מבט לצדדים ומזהה חבר השוכב ללא ניע
ואני מסה לזחול אליו והגוף שלי לא מגיב .אני מושך את עצמי את מספר המטרים שהפרידו בינינו ומה שאני רואה גורם לי לרצות להקיא . הוא קרוע לחלוטין ועדין יש לו דופק .צעקתי לרופא ותיארתי לו את המצב ,ותשובתו הייתה כואבת עזוב אותו הוא לא יחיה מה אתך?עניתי לא יודע ותוך כדי זה פושט מעלי את החגור ורואה שהרגל השמאלית שסועה לחלוטין .חבשתי את עצמי ואחרי זמן שאינני יודע לעמוד אותו אבל נראה לי כנצח. ירד אלי הרופא עם מספר לוחמים,שם קבע את מותו של גוטהלף.
ובדק את החבישות שלי והנחה אותי להזריק לעצמי מנת מורפיום. וכך עשיתי .העלו אותי חזרה לציר התנועה ומשם מתחיל פינוי תוך כדי אש. והסירחון של הרגל השרופה בלתי נסבל. ריח שמלווה אותי עד היום..
בתאג"ד יונתן מתנפל עלי וצועק ביקשתי ממך שלא ניפגש .!! אך עם כל החיבוקים שהיו לא מהעולם הזה.
הרגע שלא אשכח אותו וילווה אותי בתודה הוא הרגע שמורידים אותי מהמסוק בבית חולים תל השומר והרופא המוטס לוחש לי באוזן "אל תיתן להם להוריד לך את הרגל" !?? עד לרגע זה לא היה לי ספק שאיבדתי אותה..וכך רצו איתי לחדר הניתוחים כאשר בכניסה לחדר הניתוחים צעקתי לצוות הרפואי שלא משנה מה מצב הרגל אתם לא מעזים לקטוע לי אותה כי אני יירה בכם. (גיבור גדול) אל תשאלו מעיין לקחתי את הכוחות האלה והחוצפה הזו. אחרי מספר ימים שהתעוררתי בפעם הראשונה קראתי לאחות וביקשתי ממנה לגרד לי בכף הרגל ,ובמקום זאת חטפתי סטירה? היא קלטה את התרגיל שרק רצית לראות אם יש לי רגל או לא
ולא תאמינו היא הייתה במקומה ואני הייתי מסומם..עם כאבי תופת ..
ימים על ימים ניסו לשכנע אותי באותות ומופתים לאפשר להם לקטוע לי את הרגל אך הייתי נאמן לרופא המוטס שעד היום אני לא יודע מיהו אבל אני מודה לו כל בוקר שאני ממתעורר והרגל איתי..
רעות שכזאת.
כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו.
כבר שנה ונותרו מעט.
מה רבים שאינם עוד בינינו.
ונזכור את כולם
הרעות כנערייך כולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה